בַּהַתְחָלָה פָּחַדְתִּי מִזְּאֵבִים

כשהקמנו את הבקתות, אמרו לי שהזאבים לא יעברו את סף-דלתנו, ואני פחדתי מן הרוח. הרוח היתה עוברת מתחת לדלת, מצטנפת במיטותינו ומכחילה את האצבעות.

לילה אחד חזרו הגברים עם האש. הם מצאוה ישנה תחת האבנים הלבנות, כך אמרו לנו, ונשאוה על גבי ענף יבש טבול בשרף. היו שרים.

כך התחממו אצבעותינו והוורידו, אך גופם של הרכים-הנולדים שגדלו סביב האש לא צימח שיער. וגם עכשיו, הגברים הורגים שפני-בר וצבאים, חורכים אותם באש ואוכלים אותם ביתר תיאבון מכל שורשי הבר. ואני פחדתי מן הבשר שהעלתה יללת הזאבים הרעבים, והאש והרוחות.

עם כלות החלב, שלחה אותי אמי עם האחרים אל היער להביא צבאים ושפני-בר. אהבתי את הבשר על שהיה ספוג ביללה של אמי, ובזו שלי.

אחר-כך בא פחד המים. גאו הנהרות הגדולים וכיסו את האש, את הצבאים, את הבקתות. אבל הגברים כרתו גזעי עצים ישישים, אדירים, התקינו שריוני-צב הפוכים והעלונו מעלה-מעלה, אל קצפו של הנהר הזועף.

משנסוגו המים ושוב דרכה כף-רגלנו על פני האדמה, נאספו הגברים לבנות את בתינו, בתי אבן, דבוקים זה לזה, להקיפם בתעלה, עמוקה כפליים מקומתם, לבל יגיעו עוד הזאבים, המים.

הבתים נבנו, התעלה נכרתה והאנשים באו בריב, בחלקו של מי ייפול הבית הטוב ביותר. התקוטטו כמו שפני-בר ואני פחדתי מן האנשים. אבל אלה לא חמקו ממני עוד כמו בפעמים אחרות, ובלילה נעלמתי לאמי. התחבאתי בתעלה, להישמר מכל רע.

את הזאבים, הלהקה המורעבת, פגשתי ביום הארבעים, סרוחים בתעלה. רצתי אל הבתים. לקחתי שיירים, עצמות צבאים צלויים, כל מה שהושלך, והבאתי לזאבים. משאכלו לשובע, העליתי אותם מן התעלה אחד-אחד ושמתי פעמי אל האנשים. הזאבים פסעו בעקבותי עד הבתים. עטו על האנשים, מכשכשים בזנבותיהם, לקלקו את ידיהם הקטנות של הילדים ותחבו את ראשיהם בסינרי הנשים, להתרפק.

כך השתנה שמם של הזאבים וְקוֹרָא להם כלבים. אחר-כך חילקו האנשים את הלהקה, אחד לכל אחד, והציבוהו בשער החצר, לשמור על הבית מפני האנשים.

–

מתוך הספר ״איסוביה״ שכתבה אמא שלי, חנה וויין.

תרגם מיוונית: אמיר צוקרמן