קבוצה של נשים מפונות מהישוב הקהילתי מתת שבגליל העליון הזמינו ממני טיול יומיים למדבר למפגש וגיבוש ואיסוף השברים של נשות קהילתם המפוזרות בכל הארץ. בחרתי בחניון לילה מצדה מזרח כי הם ביקשו מקום שיהיה קל להגיע אליו ולצאת ממנו בכל שעות היום. זה חניון רחב ידיים, אמנם ליד הכביש גישה למצדה וגם מתחת לקבל חשמל, אבל בנסיבות זה היה נעים ורגוע והכי מתאים. המפגש היה מרגש, אחרי חודשים שלא נפגשו. טיילנו בחווארי מצדה היפים והמרשימים וכשחזרנו למחנה כבר החשיך, היה שקט וצצו מיליון כוכבים ודממה שרק המדבר יודע לתת.
ואז, משום מקום, הגיעו שלושה אוטובוסים. נשמנו עמוק וקיווינו שזו טעות, אבל הם התמקמו בקצה השני המרוחק של המחנה ותוך זמן קצר בקעה משם מוזיקה בווליום מטורף של שירי "ואהבת לרעך כמוך". הרגשנו שיורקים לנו בפנים, שלא סופרים אותנו, למרות שאי אפשר היה לפספס שבחניון יש אוהלים ואנשים שבאו למדבר להנות מהשקט.
הלכתי לבקש שינמיכו, אמרתי שבכלל אסור לשים מוזיקה בחניון לילה, אבל הדיג׳יי אמר לי שזה המקצוע שלו ושמותר מוזיקה עד 22:00 בלילה ושאני זו שמפריעה לו בעבודה. ניסיתי להגיד לו שגם אני בעבודה ושממש אין כאן ואהבת לרעך כמוך. אבל לא היה עם מי לדבר.
בשלב מסוים ניגשה אלי הרבנית וביקשה שניתן להן רק עוד חצי שעה כדי שהנערות ירקדו וישחררו קצת כי הן בזמן מלחמה והן צריכות לפרוק, והן רק נערות. לא האמנתי שזה מה שהיא מבקשת ממני והרגשתי חסרת אונים, מתוסכלת ועצבנית. חזרתי לנשות מתת עם הזנב בין הרגליים וניסיתי לברר איפה הפקח שיעיף אותם ויעצור את "חילול הקודש" הכל כך בוטה של השקט המדברי.
כל השיחות שעשיתי עם כל מי שרק אפשר נגמרו באמירה החד משמעית שזה חוקי. שהחניון הוא של מועצה אזורית תמר ושמותר לשים מוזיקה ושאין מה לעשות. מה שרק הגביר את חוסר האונים ותחושת התסכול והעלבון שעלו לי בגרון. חיכיתי שעה, לא יודעת איפה להניח את עצמי, והחלטתי שלפחות אעשה מעשה והלכתי לדבר מלב אל לב עם הרבנית, מה עוד יכולתי לעשות…
ניגשתי וביקשתי לדבר איתה, היא באה מייד וניסיתי לתאר לה מה זה בשבילנו ההגעה שלהן ככה לתוך המחנה. היא הקשיבה והזדעזעה, היתה מופתעת. אמרה שהיא לא יכלה לדמיין שזה מה שזה עשה, שלא ידעה, שהייתה בטוחה שכאן היא לא מפריעה לאף אחד ולכן באה, שהן תמיד באות לכאן ואף פעם לא ניגשו… שאני יאמין לה שלא רצתה לפגוע, שהיא כל כך מתנצלת ומבקשת סליחה מנשות מתת. היא היתה כנה, אמיתית ומרשימה. ממש רצתה שאאמין לה. הסתכלתי לה בעיניים והסברתי לה שאנחנו באנו לכאן כדי לפגוש את בורא עולם בדממה של המדבר. היא אמרה בהתרגשות שגם הן באו בדיוק מאותה סיבה.
הבנתי ואמרתי לה שאנחנו פשוט חיות ביקומים מקבילים. שהסגנון שלנו שונה מאוד ושמה שאנחנו רואות במרחב הוא אחר לגמרי. היא הבינה אותי וביקשה מייד מהדיג׳יי שיכבה את המוזיקה. הוא עצר, אבל ברגע שהיא הסתובבה הוא המשיך את הטירוף בווליום שכל מסיבת טראנס הייתה גאה בו.
רציתי לשאול מאיפה הם, שיהיה לי את השם של המקום ממנו באו, אבל ברגע האחרון החלטתי לא לשאול, הבנתי שאני מעדיפה לא לדעת שמות ופרטים. הרבנית נשארה לי כחוויה, כעיקרון, כמושג. נפרדתי ממנה וחזרתי לנשות מתת שכבר שקלו לקפל את עצמן למכוניות ולהמשיך בנדודים. אמרתי להן שהאירוע תיכף נגמר ושיתפתי אותן בשיחה יוצאת הדופן עם הרבנית. תיארתי את הפער בינינו, את המרחק של שנות אור של איך פונים לבורא עולם ואיך נפגשים איתו במדבר.
אבל משהו בי נרגע, האמנתי לה. היא הייתה אמיתית ובאמת הצטערה על זה שככה אנחנו חוינו את המסיבה שלהן במדבר. אני בטוחה שגם עליה זה ישפיע בפעם הבאה שתגיע לשם עם בנות האולפנה שלה. היא נגעה לי ללב ומה שנשאר זה השוני ולא הכוונה הרעה או העלבון, בעיני זה הישג גדול. לחניון הלילה הזה כנראה כבר לא אגיע יותר, למדתי משהו שלא ידעתי על סוגי חניונים ועל מה שמותר ואסור בהם.
התחושה החזקה שיצאתי איתה היא שגם כשעיני רואות, והלב זועק עוול, וגם כשנראה שאין סיכוי שלא ראתה… שאין שום הסבר הגיוני להתנהגות כזו – מתברר שיש. היא רואה דברים אחרים באותה מציאות. אנחנו שם, במחנה, בכלל לא בפריים שלה. היא באמת לא ראתה. ואת זה יכולתי לגלות רק כי פניתי אליה, דיברתי, הקשבתי והסברתי את עצמי. זה היה עוצמתי, שיעור חשוב במה שנראה מכאן לא נראה משם. פשוט הזוי!
פיתוח אתר: יוסי אליהו | עיצוב: עפר כהנא | ויהי מה © 2024
