פוֹטוֹשׁוֹפּ מְצִיאוּתִי

פתחנו בשיחת היכרות קצרה, ארוחה טעימה, ויצאנו למסלול קצר לבריכת צפירה – תלול ופרוע וגבוהה וקר ורטוב, מתכון מעולה להרפתקאות. חלק מההורים נושמים עמוק ומנסים לא להעיר ולהגיד לנוער מה ואיך לעשות על המצוק. אני צריכה לכוון את המבטים שלהם לצד השני כדי שיתנו לנוער להתנסות, לטפס לחוות את עצמם ואת המדבר.

מזג האוויר במהלך היום הראשון היה מושלם, שמש חורפית נעימה בלי ענן אחד בשמיים, אבל לקראת הערב התחילה רוח שהלכה והתחזקה. אחרי השקיעה הדלקנו יחד חנוכיה של פתיליות ושמן בתוך צנצנות זכוכית, כדי שתעמוד ברוח. אכלנו מרק קוסקוס שבושל בפוייקה, שתינו צ׳אי ומילאנו לכולם בקבוקי מים חמים שיחממו את שקי השינה. בדרך נס, נר אחד שרד עד הבוקר בסופת הרוחות שהיתה בלילה וכמעט העיפה אותנו עם האוהלים.

בבוקר למחרת קיבלנו אישור מחדר המצב של רשות הטבע והגנים להיכנס לנחל צאלים עליון. אין חשש לשטפונות. אחרי ארוחת בוקר יצאנו לדרך, להיות במדבר בחורף, בזמן איכות יקר של הורה וילד, בלי מסכים, רק עם מציאות חשופה ולא תמיד קלה. בדרך אמר לי אחד הנערים שאם היה יכול היה “מגדיל את הסלע הזה בפוטושופ מציאותי ומטפס עליו.” לקח לי זמן להבין מה זה ״פוטושופ מציאותי״. הנוער חי בספירה אחרת, מרתקת, רק לא להפריע, ועם זאת, אני בכל זאת מנסה לשמור אותם בחיבור למציאות המציאותית, למה שקורה ברגע הזה, עכשיו. ובמדבר, קשה יותר להתעלם ממה שקורה עכשיו.

ההתחלה של המסלול, מהחניון לכיוון הערוץ, עוברת על הרכסים של דרום מזרח מדבר יהודה, ושם למעלה היתה רוח חזקה מאוד שהקשתה על ההליכה והעיפה חול דקיק שנכנס לעניים. ראיתי את כולם מכווצים כתפיים, עוברים למצב רוח הישרדותי, נאבקים בתוך הראש שלהם עם מזג האוויר, עם המציאות! זה כמו שרוב האנשים מתכווצים כשיורד עליהם גשם, כאילו שככה הם ירטבו פחות. אז עצרתי רגע את ההליכה והצעתי לכולם להוריד כתפיים, לנשום יותר עמוק, להיות פחות עסוקים באי הנוחות ובתקווה שזה יגמר כבר. הצעתי לכולם לנסות לראות את היופי, הפלא והעוצמה של הבחוץ. להרגיש את הגוף שחשוף לכוחות של הטבע, לקלוט את התמונה הרחבה, את ההרים והרוח והמים, להתמסר לוואו. אני חושבת שזה עבד.

לאט לאט התחלנו לרדת לכיוון הערוץ של נחל צאלים והרוח נחלשה ונהיה שוב נעים וחמים. הלכנו בנחת, עוצרים מדי פעם לבחון עקבות וקקי של חיות המדבר, לחקור מערות בסלעים, לחפש אבני צור ולשתות תה.

בהפסקות סיפרתי סיפורים, בעיקר על מפגשים מעניינים עם הבחוץ, ועם הלא ידוע, חלקם על חוויות מסעירות של אחרים וחלקם על דברים שקרו לי…

ואז, לקראת סוף המסלול, אחרי שירדנו ירידה סלעית ותלולה שהלחיצה את הכלבים וגם אותנו וכשנותרו עד שניים שלושה קילומטרים עד היציאה מהערוץ אנחנו שומעים פתאום קול צעקה ורואים מישהו שעומד על קצה הצוק למעלה, צועק לנו בלחץ ״גשם, גשם״ ועושה תנועות חריפות של “צאו מהר מהנחל”. 

בשנייה אחת כולנו התחלנו להריץ בראש תסריטים מפחידים וגם אני התקשתי להישאר ברגע ולעצור את הראש שבורח ל״מה יקרה אם״. ביקשתי מכולם ללכת במהירות אבל בלי לחץ. הלכתי אחורה, ללכת עם האחרונים, מנסה לשחרר את המחשבות, להיות ברגע ולפעול בהיגיון וביעילות. זה קשה. כולנו הגענו לסוף הערוץ, גשם לא ירד ושיטפון לא היה. 

עכשיו יש לי עוד סיפור להפסקות התה בטיולים הבאים.