בטיולים, בעיקר בדרום, התחלתי להרגיש שהאווירה קצת שונה מפעם. לא פחד ממישהו שיבוא לגנוב ציוד, אלא תחושה לא נוחה עם זה שמסתובבים בדואים עם נשקים ושאני לא יכולה להגן על עצמי ועל מי שסביבי. החלטתי להתחיל בתהליך בקשת רישיון לנשק ורק אחרי שאקבל אותו להחליט אם באמת לקנות אקדח. בסוף, אחרי ששיגעו אותי עם טופסולוגיה ועיכובים, קיבלתי אישור ואז באמת הייתי צריכה להחליט מי מובילה – ההיפית, שמרגישה שנשק מזמין אלימות ורק מקצין את המצב; זו שלא רוצה להשתתף באווירת האלימות; שמאמינה שהיא מוגנת ולכן כך יהיה – או הלוחמת – זו שרוצה להיות מוכנה להכול; שיודעת שלא תשתמש בנשק לרעה; שרוצה להרגיש שהיא מסוגלת להגן על עצמה ועל מי שיוצאים אתה לטיולים.
ברגע האמת הלוחמת היתה ברורה ונחרצת בתוכי.
אז קניתי נשק, עשיתי מטווחים וכל מה שצריך והתחלתי להסתובב עם אקדח בטיולים.
ואז פרצה המלחמה.
מאז עוד יותר, אני שמחה שיש לי נשק.
מסתובבת איתו עליי כמו רמבו, אבל עם פחד ותחושה שיש מצב שאצטרך להשתמש בו.
מהר מאוד עלה הצורך במתנדבים נושאי נשק לשמירה על היישוב (אני גרה בכרכור). אז אני הלוחמת בת ה-56 עם מלא גברים לצדי – מתייצבים לסיורים ליליים. אם לא ידעתם יש שתי עמדות למתנדבים, לאחת אנחנו קוראים ״עמדת הברווזים״ – בכניסות למושבה, ששם מי שעומד חשוף כמו ברווז, ויש את הסיורים ברכב ששם זה מרגיש פחות ברווזי. שניהם חשובים מאוד!
אשתף גם שאני ועפר, שאין לו אקדח, דיברנו האם לעשות את המשמרות יחד או לחוד. זה היה לא הגיוני לנהל את הדיון הזה, אבל זה המצב. עלה שאם נמות, אז לפחות נמות יחד אבל שמצד שני עדיף לפצל משמרות, כי יש לנו שתי בנות – אז לפחות שמישהו יישאר עבורן. בסוף הוחלט שבעמדות הברווזים נתפצל ובסיורים ברכב נצא ביחד. אז תבואו להגיד שלום ותודה למתנדבים בעמדות הברווזים, שעומדים שם כדי להיות הראשונים ולעכב את הרוע בדרכו לרחובות ולבתים שלנו. לא מובן מאליו! כמו כולם אני מנסה לקחת חלק במה שצריך וזה שיש לי נשק מיקם אותי בלהקת גברים טובי לב, שמוכנים להיות בקו הראשון המקומי שלנו, לשמור על כל מי שישן במיטה שלו.
מקווה לזמנים שהנשק יהיה מיותר ושההיפית שבי, שעדיין שם, תרים שוב את ראשה. חיבוק למי שחיבוק ממני יעזור, זה רגע אמיתי של ״לא באנו ליהנות״ – באנו לפגוש את מה שקורה ולעשות את הדבר הנכון.
לכו על זה, אם כולנו נעשה כך – נצליח.
אין אפשרות אחרת.