סְפִינַת הַמִּדְבָּר

במהלך הנסיעה הנופים משתנים, ויש רגע, בדרך כלל כשאני נכנסת בשביל עפר לתוך השטח, שמשהו בי מתעורר, מתרומם, מתדייק. העייפות של הנסיעה נעלמת ואני ערנית פלוס פלוס. דרוכה אבל במובן טוב, סוגרת מזגן, פותחת חלונות, לא חשוב ש-32 מעלות בחוץ. במדבר לא מתאים לי מזגן, אז חם, ככה זה במדבר. השמיעה, הראיה והטעם מתחדדים ואני בהרפתקה. לא יודעת מה יהיה ואת מי אפגוש אבל את השמחה שהמדבר עושה לי אני פוגשת מייד. שקט עמוק, רוח חמה, שומעת בעיקר ציפורים וחרקים. כאילו הכל דומם אבל שניה ריכוז והכל רוחש ובוחש. דרור ודרורה באים לבקר, הכלבים נחים אז אין מי שיבריח אותם. יונים, טריסטרמיות וסלעיות, כל זה עוד לפני שנכנסתי לעומק, קרנבל שלם.

שקט עמוק, רוח חמה, שומעת בעיקר ציפורים וחרקים. כאילו הכל דומם אבל שניה ריכוז והכל רוחש ובוחש

צריכה להגיע קבוצה, יש לי עוד זמן להכנס לעין עקב לטבילה, לשתות קפה עם הל ולדבר עם חבורת נערים שהגיעו ברגל על שביל ישראל. אין מבוגר אתם, אני מעריכה שהם בקושי בני 14, שרופים מהשמש ושמחים. ואז מופיע בריצה בחור תל אביבי בגילי שיצא הבוקר ממצפה רמון, רץ 45 קילומטר במסלול סופר קשה על שביל ישראל והוא לא בסוף בכלל, אמר שהוא ׳מאוקלם׳ לחום רק שלא היה לו מספיק מים אז שתה מהגבים המעופשים… כיבדתי אותו בקפה, חלווה לא רצה, לקח ממני מים טובים ואחרי טבילה עם כל הבגדים, כולל נעליים, המשיך לרוץ. חם פצצות, אבל הוא מאוקלם.

כל מי שפוגשת פתוח ונחמד, אוירה של אוהבי מדבר. היום ירח מלא, הולכת לרדת את נחל חווארים עם קבוצה של נערים מפנימיית תלפיות שבחרו להצטרף אלי לסיירת “ויהי מה” ולצאת למסעות כל חודש וחצי. הקורונה שיבשה תוכניות וזאת היציאה הראשונה אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו. 

יש משהו בלפגוש אנשים בחוץ, שמיד כולנו בסירה אחת, בספינת המדבר, יש מקום לכולם, תנסו את זה, זה באמת כמו מעולם אחר, זה שובר את השגרה ומביא איכות ושלווה ושקט שנדיר לפגוש במחוזותינו.