כשנהייתי מורת דרך החלטתי שאני לא מוציאה רישיון לנשק. לא התאים לי להסתובב עם נשק עליי. הרבה לפני הטירוף הנוכחי, החלטתי אחרי הרבה התלבטויות פנימיות, שאני בוחרת ללכת עם הלוחמת שבי לפני ההיפית. אני אסביר.

היה שקט, מיליון כוכבים צצו ודממה שרק המדבר יודע לתת, ואז, משום מקום, הגיעו שלושה אוטובוסים

נכון שאני נערת הפוסטר של העסק ואני מובילה את כל הטיולים וכל זה – אבל, וזה אבל רציני, לא הייתי יכולה לעשות את זה בלי התמיכה המשמעותית והרוח הגבית החזקה שאני זוכה לה

ללמוד להגיד כן

נרשמתי לשחייה בים הפתוח פעם בשבוע, נראה לאן זה ייקח אותי

אפשר אפילו לרעוד מקור ב-40 מעלות

הלא נודע! – מושג דרמטי שנראה רחוק מאיתנו, אבל תכלס – זה מצבנו האמיתי

בגשם יש נטייה להרים כתפיים וללכת כפופים אבל ת'כלס זה לא הגיוני

אני בת 56. מופתעת מהבבואה שלי בראי – לא כי אני לא אוהבת את מה שרואה, די חמודה ויפה ההיא בראי – אבל זה לא מרגיש שזאת אני מבפנים.

זואי, הבת הגדולה שלי, היא דיסלקטית אפילו יותר ממני. השנה היא מסיימת תואר ראשון במרכז שלם בירושלים – ״תכנית בלימודים הומניסטיים הכוללים פילוסופיה, היסטוריה, הגות ציונית, ספרות, מדעים, אמנות ומחשבה חברתית וכלכלית״ – בקיצור – אין סוף קריאה וכתיבה ברמה הכי גבוהה.

כשהבנתי שהמלחמה זה עניין שהולך להיות ארוך הקמתי לתחייה חלום עמום שהוא חלק מחזון המשק האוּטַרְקִי שאני כל כך מחבבת. מצב האפס הכנסה הכתיב שאם חלום אז מוטב כזה שאין לו כמעט עלות ועם גידול פטריות זה דווקא מסתדר.

בימים האלה, שבהם אנחנו עסוקים במלחמת הישרדות ובשאלות מוסריות לגבי המלחמה, הלכתי לסיור צפרות של החברה להגנת הטבע בבריכות הדגים של מעגן מיכאל.

הם כאן מעלינו כל הזמן, ביום נעלמים, בלילה נראים חלקית. תחום עצום שאין לו תחתית או סוף. לעולם לא נבין עד הסוף, וכרגע, עם כל הידע שלנו, אנחנו ממש ממש בתחילת ההתחלות.

המטרה במסעות הממלוכים היא שהנוער ירגיש תחושת מסוגלות ושהוא יוכל לנהל את עצמו. שידעו לפתור בעיות ולעשות את הדבר הנכון ברגע הנכון. אני מנסה ללמד אותם שאין לנו באמת מושג מה יהיה ולכן אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שנדע להגיב נכון ברגע שיקרה משהו. כל דבר.

האוטומט שלי זה כמובן שכן, ברור. כמה שיותר טבעי, ככה יותר טוב.

שואלים אותי הרבה פעמים – אז מה הפרטים של הטיול? מה מתוכנן?

בהתחלה פחדתי מזאבים. עם בוא החורף הם נתקפים רעב, ואני ענוג ורך היה בשרי, שְׁקוּי חָלְבָהּ של אמי.

אני עמוק בתוך קורס מורי דרך, חודשיים בלבד, מתוך שנה. וזה נראה לי עוד נצח.

אז הפעם רציתי להוציא את הנוער מהסגר והזום ולקחת אותם לגעת בעולם. חשבתי על טיול מחדרה לנתניה על שביל ישראל – מסלול חמוד שחלקו הגדול על שפת הים.

שנים אני מטיילת עם כלבים, אחד או שניים. אני קוראת להם להקת הכלבלבנים !

יצאתי מהבית שלי בכרכור עם 16 בני ובנות נוער ל-3 ימים של הליכה על שביל רמות מנשה.

אומרים לי שבקיץ פחות יפה כי הכל צהוב, נובל ויבש.

אני נוסעת למדבר. לוקח לזה זמן לחלחל לקיומי.

להיות בחוץ, כידוע, זה הדבר שאני הכי אוהבת. והתחושה היא שגם עכשיו, להיות בחוץ, ממש בטבע, זה הכי פשוט ובטוח ושפוי ונעים. אביב עכשיו והכל בחוץ חי וירוק ומלא מים ופרחים, הטבע עף על עצמו.

נפגשנו בחניון לילה בריכת צפירה, אי שם בדרום מדבר יהודה, עמוק בתוך הלא ידוע. מזג אוויר מפוקפק, אנשים שלא מכירים אחד את השני – 17 נערים, נערות והוריהם, מאירה יד ימיני, עפר בעלי בתפקיד הצלם, שני כלבים ואני. התחלה מעולה! כולנו עכשיו בסירה אחת, מדבר אחד, רגע אחד בזמן.

בשיחת סיכום, בטיול נשים מיטיבות לכת, אמרה אחת הנשים שיש בחוויה של הטיול תחושה של איזון מושלם בין ספרטה ופינוקים.

טוב חברים, עוד שנה!

מתכונים מורכבים זה לא בשבילי, מהלך בישולי אחד, מקסימום שניים. אחרת לא עושה…

שנה שלישית, בלאגן ושמחה! והנה פה לפניכם התוכנית המלאה של ויהי מה לשנת תש״פ.

אני גם אימא וגם עובדת עם הורים כבר שנים רבות – במעון לנערות שבו הייתי סגנית מנהלת, בגן עולם קטן והשנה גם בבית-ספר פרדס. יוצא שבפוסט הזה אני מדברת עם עצמי…

איך פוגשים את הלכלוך שאנשים משאירים אחריהם בטבע בלי להתמרמר, להתנשא ולשנוא את כולם?

הפעם על שביל ישראל מהירדנית לכרמל!

בשבתות אני בעיקר על הספה, סוג של בטטה. אפילו מהפיג'מה אני לא יוצאת! אחרי שכל השבוע אני בחוץ (איפה שאני הכי אוהבת להיות!) הכי כיף לעצור.

טיול הכנה שהתחיל תמים, ואז הגיע הכאוס, ואחריו הכל כבר לא כמו שחשבנו…

אחרי 27 שנה שאנחנו ביחד עפר שאל אותי – תגידי, מה הקטע שלך עם הבחוץ?

אז הנה עולה האתר של ויהי מה. רגע מרגש וגם קצת מזכיר לידה, להבדיל!! אז כמו בלידה יש לי רגע של תודות קצר.

חוזרת עכשיו משלושה ימים על שביל ישראל עם שני זוגות תיירים בריטים, בני 62+, שהלכו את השביל מתחילתו שבצפון, הגיעו עד קצה המכתש הקטן והבינו שהמדבר קשוח וזר להם ושהם צריכים עזרה. ככה הם התגלגלו אלי…

הפוסט הראשון, אי אז ב-2018