אָז מָה הַקֶּטַע שֶׁלִּי עִם הַבַּחוּץ?

זאת נשמעה לי השאלה הכי הזויה ומוזרה למי שמכיר וחי איתי כלכך הרבה שנים… אבל אני גם יודעת שכשעפר שואל אז יש משהו שם.

התחלתי להפוך בסוגיה ודי מהר באה תשובה שהפתיעה אותי.

אז ככה. אני מרגישה שהחיים שאותם אנחנו חיים הם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אנחנו מארגנים את מה שקורה לתוך מבנה סיפורי וחושבים שזו “האמת”. אמנם אנחנו זקוקים לתחושת ביטחון וסדר כדי שנוכל להירגע ולתפקד, אבל אני חיה מתוך ידיעה יומיומית וברורה שזה קצת אשליה, שזה רק חלק מהתמונה, שבעצם הכל יכול לקרות ושהבלתי צפוי, הכאוס, יכול להופיע בכל רגע ולפרוע את הסיפור ואת הסדר.

כשאני יוצאת החוצה משהו בחווית האמת שלי מקבל אישור.

מצד אחד, אני יודעת להיות בחוץ, אני מתכננת ומארגנת, לוקחת ציוד מתאים, יודעת לקרוא מפה. מצד שני, אני מודעת מאוד לבלתי צפוי וללא ידוע, אוהבת אותו ומתרגשת לקראתו.

אז מה הקטע שלי עם הבחוץ? רגל אחת בתוך ה׳סדר׳ ורגל שניה בתוך ה׳כאוס׳ – ככה אני מרגישה הכי מחוברת למציאות כפי שהיא באמת. תחושת ביטחון והתרגשות של הפתעות – דריכות מבורכת, עירנות, חיות ונוכחות שביומיום קשה לשמור עליה, משהו בזה מדויק ונכון בשבילי.

אז אני הרבה בחוץ, ואני מזמינה את מי שרוצה לשים רגל אחת בכאוס ורגל אחת בסדר לבוא איתי ולראות מה יקרה!