לְחַיּוֹת אֵין מוּסָר

גם בסיור, כמו בקורס מורי דרך, אני שומעת את הביקורת הקשה כלפי ״המינים הפולשים״. אנשים מדברים על המיינות בשנאה שקשה לתאר. 

אז אני רוצה להגיד משהו שהוא טריוויאלי אבל נשכח בשיחות האלה. 

לחיות אין מוסר. המנגנון היחידי שעובד אצלן הוא יצר ההישרדות וההמשכיות, ולכן אף אחד לא כועס על האריה שטורף צבי חלש וצעיר ולא על הנחש שאוכל את העכבר וכן הלאה. ככה עובד הטבע. התופעה שבמסגרתה אנחנו כאנשים שופטים את המיינות כרעות, תוקפניות או שתלטניות היא מגוחכת. הדרך היחידה לדבר על ההתנהגות של המיינות היא האם היא מקדמת אותן בהישרדות ובהתרבות. אז המיינות הן מין גאוני שיש לו יכולות הסתגלות מעולות, עבודת צוות ויכולות התרבות והישרדות מרשימות ביותר. במקום להתפעל מהיכולות שלהן, אנחנו, כמורי דרך, מוציאים להן שם רע, בשיפוטיות ערכית מוסרית על התנהגותן – וזה לא הגיוני. 

אפילו שמעתי שיש מי שמציע להרוג את כל המיינות. אם מישהו אחראי להמצאותן כאן ולהשפעתן על חייהן של ציפורי השיר, זה רק מי שהביא אותם הנה, וזה כבר היה מזמן ולא באמת רלוונטי. נכון שיש השלכות להתנהגות המיינות וברור שהן פוגעות בציפורי השיר, אבל הן לא עושות זאת מתוך בחירה מוסרית. צריך ללמוד את ההשלכות של הבאת מינים פולשים, אבל לדבר רעות על המיינות? ועל חיות בכלל? באיזה קטע?

האנתרופוצנטריות שלנו, המחשבה שהכל סביבנו, ההאנשה של החיות ושיפוטן המוסרי הוא מעשה לא אינטיליגנטי, לא הגיוני וגם לדעתי לא מקצועי. 

מזמינה אתכם לבדוק את הטענה שלי, ואם היא נראית לכם, בואו נשאיר את השיפוטיות המוסרית לבני אדם כי רק להם יש יכולת לבחור בין טוב לרע. על החיות, כולן, אין טעם להעביר ביקורת מוסרית. אני שמחה שהמיינות לא מתעניינות במה שאנשים חושבים עליהן…

בואו נדבר בהתפעלות על החיות, בעיקר על אלה השורדות והמתאימות את עצמן, כמו הג’וקים, התולעים שמפרקות הכל ובלעדיהם אין לנו חיים, המיינות והמינים הפולשים שפשוט קיבלו הזדמנות להתרבות ולשרוד והצליחו בגדול.