הַמִּדְרוֹן הַחֲלַקְלַק

הנה כמה דוגמאות:

• לא ניתן עזרה באיסוף וסידור החדר כי זה מהר מאוד יהפוך למובן מאליו ונמצא את עצמנו מסדרים אחרי הילדים כל יום. 
• לא נרים אותם על הידיים ברגע שזה מתאים, שלא יתרגלו.
• לא ניקח אותם לסופר כי הם רוצים עוד ועוד ועוד ובסוף יוצאים לא מרוצים.
• לא ניתן לחברה של הילדה לישון אצלינו כי היא תבקש כל יום ולא יהיה לזה סוף.
• לא נביא לילד כוס מים שהוא מבקש לספה, כי מעכשיו אנחנו נהפוך למשרתים.

 נראה לי שזה נובע מהתחושה שאנחנו לא סומכים על עצמינו שנוכל לעצור כשזה לא יתאים. אנחנו מעדיפים לעצור את זה כשזה קטן, מיד בהתחלה, כי אנחנו מפחדים מחוסר המרוצות של הילדים כשניקח מהם משהו שהם כבר התרגלו אליו. אנחנו מדמיינים איך הילדים שלנו יהפכו למפלצות דורשניות. משהו כזה. 

אבל צריך לזכור כמה דברים חשובים. 

הראשון הוא שילדים בריאים, מטבעם, רוצים תמיד הרבה, עוד, הכל, גדול ועכשיו !!! ככה הם וזה בסדר גמור, יש להם ״רצון חזק״ והדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות זה לדכא את הרצון הענק שלהם לאכול את העולם. 

הדבר השני שצריך לזכור הוא שהילדים לומדים, כל אחד בקצב שלו, שלא כל מה שהם רוצים קורה ושלא כל מה שהם מבקשים הם מקבלים. וזה בסדר שהם מתבאסים, ילד לא מרוצה זה לא סוף העולם, זה חלק מתהליך הגדילה והלימוד שלו. מותר להתבאס בגן שלנו!

ילד שרוצה ״על הידיים״ ומקבל את זה, באמת, בהתכוונות, בשמחה ובלי התמרמרות וקורבנות ופחד – לאט לאט ישחרר ולא ירצה יותר. להיות על הידיים זה מגביל אותו, זה מפריע לו להיות בעולם, הוא לא ירצה להיות שם לנצח. יותר מאשר הוא רוצה להיות על הידיים, הוא רוצה את תחושת הבטחון שאם הוא יצטרך באמת, יהיה מי שיענה לצורך הזה. נראה לי שכולנו צריכים את זה.

והדבר הכי חשוב הוא שבניגוד למה שהפחדים שלנו אומרים לנו, ילדים הם לא בור ללא תחתית! יש להם אמנם בקשות וצרכים – הם זקוקים לחום ולביטחון שבחיבוק ובנשיאה על הידיים, הם זקוקים לתשומת הלב שלנו ולתחושה שאנחנו מתעניינים בהם ושהם חשובים לנו, הם זקוקים לעזרה שלנו בהתמודדות עם דברים שמנקודת מבטם נראים להם קשים ומסובכים, וכו׳ – אבל, וזו הנקודה העיקרית, ברוב המקרים, אם הם מקבלים באמת את מה שהם צריכים, בדרך כלל, הבור מתמלא והם פחות ופחות צריכים.

אז ברור שאנחנו כהורים צריכים להכיר היטב את היכולות והמגבלות שלנו ושל ילדינו, ושבמצב שבו אנחנו באמת לא יכולים לתת לילדה שלנו את מה שהיא צריכה או שמה שהיא מבקשת מזיק לה, זה בסדר גמור, אפשר ונכון להגיד לא – אני לא יכולה, זה לא מתאים – בלי רגשות אשמה, בלי פחד מחוסר מרוצות. אבל אם בדקתי, את עצמי ואת הסיטואציה, ואני יכולה להיענות לבקשה, אז בטח, בכיף, לא לפחד, לתת בשמחה. כמה שנמלא את הצורך בצורה מדוייקת, הוא יתמלא יותר מהר. לא להתקמצן, לא לחסוך.

ילד שרוצה ״על הידיים״ ומקבל את זה, באמת, בהתכוונות, בשמחה ובלי התמרמרות וקורבנות ופחד – לאט לאט ישחרר ולא ירצה יותר. להיות על הידיים זה מגביל אותו, זה מפריע לו להיות בעולם, הוא לא ירצה להיות שם לנצח. יותר מאשר הוא רוצה להיות על הידיים, הוא רוצה את תחושת הביטחון שאם הוא יצטרך באמת, יהיה מי שיענה לצורך הזה. נראה לי שכולנו צריכים את זה.

יש פעמים שהילדים מבקשים משהו לא יפה או בתובענות, ולא בא לנו לתת להם. גם כי הם מדברים לא יפה, גם כי הם דורשים וגם כי זה ברור שהפכנו למשרתים. אז אם אני עסוקה או מעוצבנת אני יכולה להגיד ״אין מצב, קומי תביאי לעצמך כוס מים, וגם לא מתאים לי שאת מדברת ככה״. אבל אם אני פנויה ויכולה ואני עושה את זה מכל הלב ובלי עצבים – אני אומרת לה ״אני יודעת שאת יכולה להביא לעצמך, אבל אם את רוצה שאני אפנק אותך, אז בכיף, בשמחה אני אביא לך כוס מים, אנעל לך את הנעליים, אצחצח לך שיניים״. כי לפנק זה ממש כיף ואני אוהבת שאנחנו מפנקים אחד את השני, אבל זה באמת צריך להיות מוגדר ולהרגיש כפינוק מרצון ובשמחה ! 

אז מה שאני מציעה זה להתבונן במושג המדרון החלקלק ובאיזה אופן הוא רלוונטי לנו, להתבונן בעצמנו ובאיך ומאיפה אנחנו פועלים עם הילדים, ואם במקרה אנחנו מפחדים מהמדרון החלקלק איפה שאין באמת צורך, אז במקום הזה שנהיה יותר מדוייקים עם הילדים ונוכל לתת להם את מה שהיינו רוצים לתת, בלי להידרדר במדרון.

יאללה, בואו נשתפר!