אִפּוּק וּשְׁלִיטָה עַצְמִית כְּכוֹחַ עַל

יצאתי עם קבוצת הזאבים הפרועים והמשוטטים שלי לטפס במחצבות העתיקות בזכרון. לפני שיצאנו הזכרתי לכולם את הכללים הידועים והמוקפדים:

• לא מרכלים.
• לא דורכים על מישהו כדי להרים את עצמנו.
• לא פוגעים בגוף או בלב אחד של השני.

אני מוסיפה שאנחנו להקה שבה כולם אחראים על כולם ואין עניין בתחרות בינינו. כל אחד מאתגר את עצמו ביחס לעצמו.

אז ילדים מגיל 7 ועד נוער בני 13 ואני יוצאים להרפתקה לא מתוכננת, כמו שהרפתקה אמיתית צריכה להיות.

הסביבה די מסוכנת, כי הקיר גבוה, רטוב וחלק, יש לנו את עצמנו ו-2 חבלים והמטרה לטפס כמה שיותר גבוה.

בגלל שאין תחרות גלויה, כל אחד אמור לאתגר את עצמו, ואני עוברת ובודקת שכולם על זה. אין רף אחד, כל אחד דוחף את עצמו יותר ממה שמרגיש לו נוח. למי שנשאר באזור הנוחות שלו אני לא מוותרת ודורשת עוד צעד לכיוון ההתגברות. לאט לאט הם מדליקים את עצמם על הטיפוס, החיפוש והסבלנות ומעיזים לאתגר את עצמם באמת. אני לא יוצאת משם עד שכולם זזו. תמיד יהיו את אלה שיזוזו יותר ואת אלה שרק קצת. אבל מבחינתי אין בעיה כל עוד הם זזים, מתחזקים ומתגברים. 

די מהר הם התחילו לעשות דברים שהם לא חשבו שאפשר ושמחת הניצחון על הפחד גדולה. כל התוכניות שלי לספר סיפור או לעשות עוד משהו, נמוגו. 

בדרך חזרה דיברנו על שליטה ואיפוק, נושא שמעסיק אותם לא מעט. השאלה היא כמה מי שמולי יכול להשפיע עלי ולגרום לי לאבד את זה? אמרתי שמי שמאבד את זה ומרביץ או משתולל הוא חלש. 

הסברתי שהעולם מחזיק את הַשַּׁלָּט שלנו, לוחץ על הכפתורים, ואנחנו זזים בהתאם. אנחנו נותנים המון כוח לאחרים להשפיע עלינו וזה סימן של חולשה וחוסר שליטה עצמית. סיפרתי להם שבתיאטרון עשיתי תרגיל שבו כדי להתאמן על איפוק ביקשתי מהקבוצה, כל אחד בתורו, לעמוד מולי ולתת לי סטירה. כולם באו בעדינות וברחמנות אבל אחת נתנה לי סטירה מצלצלת. שיתפתי בעלבון, בפליאה ובהבנה שבעצם, היא עשתה בדיוק את מה שביקשתי. ואז שאלתי אחד אחד אם הם רוצים להרגיש קצת ממה שהרגשתי ואם הם מרשים לי לתת להם סטירה (עדינה). עשינו סבב, כולם רצו וביקשו יותר חזק. בסיבוב השני הגברתי קצת, ולכל אחד נתתי מה שנראה לי שהוא יעמוד בו, וקצת פחות.

אני מאמינה שהחוויה והתרגול ישארו איתם, ושאלת השליטה והאיפוק תלווה אותם בסדר היום, כמשהו שיש להתאמן ולהשתפר בו.

סיפרתי להם איך השתפרתי עם השנים ושהיום זה ממש לא קל לגרום לי לאבד את זה. שאם הם יתאמנו ויתחזקו אז הם יוכלו לבחור מה הם עושים כשמשהו מטריף אותם ולא יאפשרו לו להחליט עליהם. גם סימנו את האחים כמורי זן גדולים שיכולים לעזור לנו להתאמן בזה. סיפרתי להם על נזירי שאולין ועל תרגילי החישול הפיזי והנפשי שהם עוברים כדי להתחזק. 

היה מעניין לקחת אותם למסע הזה. מעניין אם זה ישנה אצלם משהו בחודש הקרוב ביחס שלהם לעולם ולאיך שהם מגיבים אליו. אני מרגישה אותם פתוחים ולומדים וסקרנים. כיף לצאת איתם להרפתקאות. לי זה עונג ממש!