כָּבוֹד

סאלם מבקש משהו והם עושים, אם הם מתווכחים הוא מרים את הטון ומתכוון ברצינות ואז זה קורה – כולל להביא לו כרית, למלא מים לאורחים ולהביא מזרונים – הם שותפים במה שקורה באופן טבעי ואורגני. הכבוד כאן איננו מנוכר ונוקשה, להיפך, יש בו המון מרחב וקרבה וצחוקים ומגע. כבוד זו לא מילה רעה כאן, היא עמוקה בתודעה של כולם והיא גורמת למי שמגיע גם לתת כבוד. 

הדור שלי והדור שאחרי מגדל ילדים שאין להם כבוד להורים. ילדים שמדברים בחוצפה להורים שלהם ולכן גם אין להם כבוד כמעט לשום דבר ולאף אחד אחר. זה מראה לא נעים, תחושה שמשהו לא נכון בבסיס הקשר בין הורים לילדים. כדי לגדל אנשים טובים בעולם הזה אסור לדלג מעל אבן היסוד של הכבוד להורים כי ילדים חוצפנים ובוטים שלא יודעים איך להתנהג זה לא סבבה. אפשר להגיע לזה בכל מיני דרכים אבל צריך להכיר בזה שכבוד הוא חשוב ושהדרישה של המבוגרים מהילדים לכבוד כלפיהם היא הכרחית וחיונית, במיוחד עבור הילדים עצמם. אז אני לוקחת מהחברה הבדואית השמרנית את הדרישה לכבוד הורי עמוק שורשי ובלתי מעורער.

כדי לגדל אנשים טובים בעולם הזה אסור לדלג מעל אבן היסוד של הכבוד להורים כי ילדים חוצפנים ובוטים שלא יודעים איך להתנהג זה לא סבבה.

העניין השני שבולט כאן זה הכבוד שהמבוגרים נותנים לילדים, כבוד שבא לידי ביטוי בחינוך לעצמאות. כאן לא עוזרים למי שמתאמץ ועובד ולא מרחמים עליו. האבא נותן דוגמה אישית לחריצות אין קץ ולעשייה בשלבים, כל פעם בהתאם לתקציב הקיים, ועם זאת בלי לחץ ומתח. הילדים שותפים מלאים בחיים ומקבלים כבוד וקרדיט מההורים. הם מטפלים בחמור שהוא באחריותם מגיל חמש, מאכילים, עובדים בגינה, מדליקים גנרטורים ומנהלים גמלים למרות שהם מגיעים להם לברך. החמור עושה בעיות, האבא אומר – תסתדר. הילד מבקש עזרה, האבא בא מדגים והולך וכשהילד לא יודע לשחות הוא רץ, מביא 3 בקבוקי מים, מרוקן אותם ובעזרת כפייה קושר אותם על המותניים וקופץ אתם למים בתור מצוף. זאת תושייה. זה פתרון בעיות. אין כאן ילדים מתבכיינים ועם זאת האווירה טובה ומיטיבה. יש כאן קנאת אחים וריבים ביניהם כמו בכל מקום, אבל בגדול יש הרבה חופש עם גבולות ברורים. לכולם ברור מי מנהל את העניינים וכשאבא או אמא מבקשים או דורשים משהו הילדים עושים גם אם ממש לא בא להם.