אֲנִי כָּל כָּךְ אוֹהֶבֶת יְלָדִים וְלָכֵן אֲנִי לֹא עוֹזֶרֶת לָהֶם!

אני חושבת שזה לא באשמתם. הילדים תופסים יותר ויותר את הבמה כי אנחנו ההורים שמים אותם שם. מנסים, אולי, לתקן את התחושה שאנחנו לא היינו מרכז עולמם של הורינו, אבל מגזימים לצד השני של דאגת יתר והופכים למשרתים שלהם. יש לנו נטיה לנסות לסדר ולארגן לילדים שלנו את העולם כדי שיהיה להם נוח וקל ונעים. זה טבעי אבל זה מאוד מחליש אותם. זה יוצר תלות, תחושה של חוסר יכולת ופוגע בביטחון העצמי שלהם. זה מונע מהם להיפגש עם דברים שאין סיבה שלא יתמודדו אתם בעצמם. אני מדברת על דברים כמו להתלבש לבד בגיל צעיר, לאכול לבד, להרים דברים כבדים, לחתוך בסכין אמיתי, ללכת לבד בחושך, לישון בחוץ בלי ההורים, כאלה.

אני ממש בעד להיות קשובים, פנויים וברצון תמידי להיות לטובת הילדים, אבל מה הוא הדבר שבאמת לטובתם? כמה צמר גפן באמת עוזר להם? מתי הוא נחוץ ומתי הוא פוגע? איך אנחנו מפסיקים לגונן על הילדים שלנו ולהחליש אותם ומתחילים להעביר להם את האחריות והיכולת להתנהל בעצמם, כמובן, באופן שמתאים לגיל וליכולת שלהם. 

בגדול, אני חושבת שצריך לעזור פחות, לתת להם להתמודד, להיכשל ולהצליח. לאפשר להם להתאמץ ובעיקר – לראות את הקשר בין הבחירות והמעשים שלהם לבין התוצאות שבאות בעקבותיהם. 

הדימוי שלי על הורות הוא שאנחנו עומדים מאחורי הילדים עם ידיים על הגב שלהם, לא מושכים ולא דוחפים. הם צריכים לדעת שאנחנו שם בשבילם אבל מאחוריהם, לא מקדימה, לא במקומם ולא בניסיון לתווך ולרכך להם את העולם. בלי להפריע להם להתאמץ, לכאוב, להכיר ולגלות את עצמם בעולם.

אפשר גם לשתף בזה את הילדים וממש להגיד להם שאתם כל כך אוהבים אותם שאתם לא רוצים לעזור להם. יש מצב שאם זה בא מהמקום הנכון בתוכם, הם יבינו את העניין ואפילו יודו לכם, ישמחו על ההזדמנות להתמודד ולהצליח בכוחות עצמם. אם אתם מתקשים עם זה, פשוט תשלחו אותם לעולם, למקום שבו אתם לא נמצאים כדי לגונן ולהפריע להם, זה יעשה להם רק טוב! 

קצת הזנחה זה בריא !!!

לוודא שהלינק טוב

הנה לינק לפוסט על יישום העיקרון הזה במסגרת ״מסע קיקה והנוער״