אם נניח שהילדים הם יצורים רגישים מאוד – ובייחוד למצב של ההורים שלהם – אז אפשר לומר שרוב הילדים, גם אלה שלא נופלים עליהם טילים כרגע, מרגישים שהעולם מפחיד ושביטחון הוא לא כזה מובן מאליו.
הנטייה שלנו היא לשמור עליהם ועל נפשם הרכה ולהכניס אותם לבועה. זה אינסטינקט טוב וחשוב אבל בזה אנחנו יוצרים דיסוננס בין מה שהם מרגישים לבין מה שאנחנו אומרים ואיך שאנחנו מתנהגים, ואז נהיה באמת מפחיד, כי המבוגרים לא מספרים את האמת שהילדים יודעים ומרגישים מעבר לכל המילים. ואם אי אפשר לסמוך על ההורים אז באמת הכל נהיה מאוד לא בטוח.
ברור שחייבים להתאים את מה שאומרים לגיל של הילד, אבל בגדול צריך לספר להם שיש מלחמה, שיש סכנה ושאנחנו מנהלים אותה. בלי פרטים ויזואלים, בלי גישה לסרטונים בטלפון ובמדיה. הם לא מבינים את הנזק שבהכנסת התמונות לראש. תשקלו שוב אם טלוויזיה דולקת זה הדבר הנכון.
מי שרוצה להיות מעודכן יש מבזקים בשורת טקסט קצרה על מה שקורה. ענייני ומקוצר, מתאים לבני הנוער ולמתבגרים.
–
אני כידוע מלווה הרפתקאות לילדים ולנוער והבנתי שצריך לעשות משהו. אז הזמנתי את ״הממלוכים המשוטטים״, בני 13-17, אליי למפגש. הם באו ב-13:00 והלכו ב-20:00. נוצר מרחב שבו דיברנו על המצב ועל הפחדים. וגם שמענו מוזיקה, עשינו ״היאבקות של שלום״, תרגלנו זריזות ויציבות ודיברנו על השאלה – אם אני יוצא להרפתקה מסוכנת, מה אני לוקח – מגן או חרב? ואם הייתי עכשיו חייל מה ואיפה הייתי רוצה להיות? דברים כאלה.
אתגרנו את עצמנו בשאלות קשות. דיברנו על מה קורה למי שרואה את הזוועות בסרטונים, כמה זה מושך ועם זאת, איך זה עושה נזק בלתי הפיך. וגם הכנו אוכל וצחקנו ולרגע גם שכחנו שיש מלחמה. הכל מהכול. זה לא פשוט להיות נוער שבעיקר מרגיש חוסר אונים ורצון לברוח למחשב ולמציאות מדומה.
אותו דבר, רק באופן שמתאים לגילם וליכולות שלהם, עשיתי עם הזאבים שהם בני 7-13, וככה נעשה גם עם השועלים בני ה4-7 והוריהם.
אין ספק שלהיות הורים במלחמה זה קושי כפול ומכופל ולא תמיד ברור מה נכון. אני חושבת שהם צריכים תחושת ביטחון, אבל לא בועתית. ואם לא תחושת ביטחון במובן הרחב, אז לפחות את היכולת לדבר עם ההורים באמת על מה שקורה. התקשורת האמיתית עם ההורים היא כבר התחלה של תחושת ביטחון.
מה אני אגיד לכם, תעזרו למי שאפשר וקבלו עזרה ממי שיש לו מה לתת, כולנו באותה סירה.