לפעמים אני לא יודעת מה לעשות בסיטואציה מסוימת. אירוע נדיר, אבל קורה. כשזה קורה — יש לי מנגנון שעוזר לי להבין מה הדבר הנכון לעשות.

ילדים מגיל 7 ועד נוער בני 13 ואני יוצאים להרפתקה לא מתוכננת, כמו שהרפתקה אמיתית צריכה להיות

ילדים ומלחמה זה לא הולך ביחד בשום צורה. אבל הילדים כאן ולצערנו הרב גם המלחמה.

האני מאמין החינוכי שלי שבא לידי ביטוי במפגשי ויהי מה עם ילדים, הורים ונוער

בהר הגבוה. עפר, הבנות שלנו ואני מתארחים בבוסתן של סאלם הדליל, המקבילה הבדואית שלי. שניה לפני שזואי נוסעת ליפן ואנה בדרך לחצי שנה בברזיל, אני רואה את היחסים בין ההורים לילדים כאן ואני מתפעלת – המון אהבה, המון דאגה אבל גם דרישה טבעית ולא מתנצלת לכבוד של הילדים להורים.

יש רגע בהורות שהילדים הופכים למתבגרים. יש שאצלם זה תהליך ויש כאלו שזה מרגיש שזה קרה בין לילה. בכל מקרה זה רגע חשוב וכדאי להיות עליו בפוקוס הורי מיוחד. ברגע הזה התפקיד שלנו משתנה ואם אנחנו לא ערניים, אז התקשורת מתחילה להתדרדר ומהר

שניה לפני תחילת הלימודים, רוצה להזמין אותנו ההורים לפנות את החזית הקדמית של הילדים למפגש שלהם עם העולם

הרבה פעמים אני פוגשת ילדים לא עצמאיים, כאלה שבכל דבר הם צריכים ומבקשים עזרה ותחושת המסוגלות שלהם לגבי דברים בסיסיים היא נמוכה מאוד. ילדים שמרגישים שהם מרכז העולם, שהכל מגיע להם, וחושבים שלהורים שלהם יש מחויבות לעשות את מה שהם רוצים שיקרה.

קורה שאנחנו כהורים לא עושים משהו שהילדים שלנו מבקשים מאיתנו, למרות שהוא נראה לנו נכון וטוב, רק בגלל שאנחנו מפחדים שאם נעשה אותו, הם ירצו עוד ועוד, יתרגלו, אנחנו נאבד שליטה ונהפוך לעבדים והילדים יישארו מפונקים לנצח. לתופעה הזו אני קוראת ״המדרון החלקלק״.

יוצא שהילדים הם "הזן מאסטרים" האישים שלנו שמראים לנו את חולשותינו

להיות הורה זה גם להיות לפעמים שופט

יש ילדים עם רצון חזק. לנו המבוגרים יש כל מיני הגדרות פחות מחמיאות לילדים כאלה: ילד עקשן, ילד קשה, בעייתי, תובעני, פרוע, לא ממושמע… את הילדים האלה אני הכי אוהבת. כנראה כי אני הייתי ילדה כזאת בעצמי וגם אולי כי יש בי עדיין מהתכונות האלו.

נשים, תבדקו מה היחס שלכן לגברים שמגדלים איתכן את הילדים. כמה מקום אתן נותנות להם בהורות? כמה אתן סומכות ומשחררות להם לנהל את הדברים בדרכם? כמה מרחב אתן משאירות וכמה הערכה יש לכן לדרך שלהם? ואיזה מסר מקבלים הילדים על מה אמא חושבת על ההתנהלות ההורית של אבא? תבדקו, בכנות.

השורה התחתונה של כל מה שאגיד כאן היא – אל תתערבו בקשר של ההורים שלכם עם הילדים שלכם. תכלס – זהו. זה יעשה טוב לכולם!

״לתת מהגולש ולא מהמיכל״ זה כל כך ברור לי מבפנים שזה מפליא אותי שלא כולם מיד מבינים אותי, ולא רק בעניין הזה!

זה קורה לכולנו – הרגע בו אנחנו מאבדים את זה על הילדים שלנו ופועלים מתוך כעס בלתי נשלט. זהו רגע מתסכל וקשה שיוצר נזק מוחשי וברור. ברגע הזה, הסיכוי שנפעל בצורה הגיונית ומיטיבה הוא קלוש. זה מצב שבו אנחנו פועלים מתוך תגובה הישרדותית, ללא קשר ממשי למציאות. הרגע שבו איבדנו את זה, הוא רגע שבו ירדנו לגיל של הילד שנמצא מולנו והוא מאיים על קיומנו, מצב בלתי סביר – אבל זאת התחושה, ולכן אנחנו פועלים באופן מזיק ויוצאים לקרב כדי לנצח בכל מחיר.

אנחנו רוצים שהכול, כל הזמן, יהיה כיף. ולא רק אנחנו, גם הילדים ובני הזוג שלנו אמורים להנות. אנחנו יודעים שזה לא אפשרי ושהחיים, מסיבות שונות, מלאים בהרבה רגעים ומצבים שממש אי אפשר להגיד עליהם שהם מהנים, אבל בפועל אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו אמורים להיות מאושרים בכל רגע ושאם אנחנו לא נהנים עכשיו אז משהו ממש לא בסדר.

כמה פעמים אנחנו מסתכלות על הילדים שלנו ומשתגעות מההתנהגות שלהם. יש דברים שהם עושים שמקפיצים אותנו, מטריפים אותנו, וכל אחד מההורים קופץ ומשתגע ממשהו אחר. הנטיה הטבעית הראשונית שלנו זה לנסות לשנות אותם, להגיד, להעיר לישר…

אני גם אימא וגם עובדת עם הורים כבר שנים רבות – במעון לנערות שבו הייתי סגנית מנהלת, בגן ״עולם קטן״ בפרדס חנה והשנה גם בבית-ספר ״פרדס״. יוצא שבפוסט הזה אני מדברת עם עצמי.