תְּמִיכָה גַּבִּית

אנחנו ההורים מתנהלים הרבה פעמים לפני הילדים ומארגנים להם את המפגש עם העולם. זאת נטיה טבעית וטובה, אבל לפעמים אנחנו מגזימים. כהורים תפקידנו הוא לשים את הילדים שלנו במקום הכי טוב שאנחנו יכולים, אבל ברגע שבחרנו, התפקיד שלנו משתנה – לא מתקשרים למורה זועמים, לא כועסים על חלוקה זאת או אחרת בכיתות, בקפסולות או בכל דבר אחר, לא מתערבים בשיקולים ובבחירות, נותנים למערכת לעבוד. מאפשרים לילדים לפגוש את העולם ולהתמודד איתו. זה הדבר שהם הכי צריכים ללמוד, וההתערבות שלנו רק מחלישה אותם וגם את המערכת שהם נמצאים בה. 

לפעמים הילדים שלנו חלשים וחסרי אונים אל מול המציאות ומה שהיא מביאה. כשאנחנו מתערבים ומנסים לקבוע איך יתנהל העולם שלהם אנחנו מלמדים אותם שהבעיות הן תמיד חיצוניות ושאנחנו אמורים לתקן להם את העולם הבעייתי שבחוץ. יותר חשוב לאפשר להם להתמודד בעצמם עם מצבים שלא הם בחרו. זו מיומנות חשובה ביותר שהילדים שלנו לא מספיק מכירים. חזקו אותם בבית, הכילו את הקשיים, אבל התערבו כמה שפחות במערכת שבה הם נמצאים ובהחלטות שלה, הישארו מאחורי הקלעים ואפשרו לילדים לפגוש את המציאות הלא מושלמת.

המצב השנה מורכב במיוחד, ולכן יותר מתמיד, התאפקו, תנו למסגרות לעשות החלטות בלי מאות טלפונים עם מאה דעות, בלי טונים כועסים ותובעניים. היו בתמיכה גבית לילדים ולמערכת וככה יגדל הסיכוי שיתקבלו החלטות טובות יותר לכולם. זה נכון לכל הגילאים וכמובן שרמת המעורבות אמורה לרדת עם הגיל. היו מההורים שלצוות כיף לפגוש בבוקר, שהם שמחים לקראתם ולקראת ילדיהם ולא מההורים שהצוות רק מנסה להימנע ממפגש אתם.

שתהיה שנה מעולה לכולם, מאחלת לכם לפנות את המרחב הקדמי של הילדים ולתת להם לפגוש את העולם עם התמיכה האחורית והגבית הכלכך חיונית וחשובה שלכם.

לחיים,

קיקה