מִתְבַּגְּרִים: מָה שֶׁעָבַד פַּעַם – כְּבָר לֹא!

כשהתהליך בריא אז לאט לאט, עם השנים, אנחנו מפנים את החזית ונמנעים מלתווך לילדים את העולם ולרכך להם את המפגש איתו. מוצאים בתוכינו את היכולת לסמוך עליהם ומעבירים להם את האחריות על עצמם.

אם אנחנו לא מצליחים להעביר להם בהדרגתיות את האחריות על המפגש שלהם עם העולם, אז הרגע הזה מופיע פתאום ואז הוא בדרך כלל מגיע עם המון ריבים ומאבקים וחוסר תקשורת. אנחנו צריכים לתפוס לפניהם את הרגע שבו הם יבינו שאנחנו בעצם לא יכולים להחליט עליהם ושתכלס, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים בלי לשאול אותנו, מולנו או מאחורי גבינו.

כשהם מבינים את זה לפנינו אנחנו נכנסים לחוסר אונים ומתנהגים בשמירת יתר ובפרפורי שליטה אחרונים ונואשים שלא עושים רושם על המתבגרים בדרך כלל. זה רק גורם להם לשקר לנו ולעשות מה שבא להם ואפילו יותר ממה שבא להם כי זה מחזק את תחושת הלעומתיות, שאולי בלעדיה הם היו שוקלים יותר טוב את מה שהם עושים.

ולכן מה שנותר לנו זה להעביר להם בהדרגה אחריות ושליטה על עצמם. לתת להם להבין את הסכנות ועם זאת את ההסכמה שלנו שהם יבחרו איך הם מניחים את עצמם בעולם, ושעל הטעויות שלהם, הם ישלמו במציאות שהם יצרו. להורים זה יכול להיות רגע קשה ומפחיד, אבל זה הולך לקרות בכל מקרה, אז כדאי שהתהליך יהיה תוך כדי תקשורת, דיבור והבנה ולא דרך מאבק, שקרים וריחוק שנגמר בסוג של ניתוק וניכור.

כשזואי הבת שלי הסתובבה בפריז בגיל 5 והיו כל כך הרבה פרסומות מסביב, לא יכולתי לשמור עליה מהפרסומות אבל יכולתי להראות לה שהאשה בתחתונים היא פרסומת לקפה, וככה ילדה בת חמש הסתובבה בפריז ושאלה, “אמא, מה הם רוצים שנקנה בפרסומת הזאת?”. ככה נתתי לה קוד לפענוח ולהבנה של מה שהיא נחשפת אליו בעל כורחה. אותו דבר עם מתבגרים ועם המפגש שלהם עם מסכים ועם מיניות ואלימות ועם כל מה שהעולם מציע להם במרחק של לחיצת כפתור. אני לא אומרת לא להגביל מסכים, זמן חזרה הביתה או ערוצים אלו ואחרים, אני רק מסמנת שתקשורת פתוחה זה יותר חשוב..! ושאפשר בשיחה פתוחה איתם לקבוע את הכללים שהם פשרה בין הרצון ההורי המגונן לרצון המתבגר שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט.

התקשורת איתם חשובה הרבה יותר מהניסיון חסר הסיכוי להגביל אותם. גם אם הם לא מודים בזה, הם רוצים וצריכים את הקשר והתמיכה שלנו בזמן ההתבגרות, אבל זה קשר אחר מאשר הקשר עם הילדים הקטנים. המתבגרים צריכים ערוץ מיטיב ופתוח ולא ביקורתי. אם יש מי שבאמת פתוח וסקרן לפגוש אותם הם משתמשים בו בדרך כלל ושמחים על היותו, אבל אם הערוץ ביקורתי ולא מכבד אותם, הם עוברים, במקרה הטוב, למאבק, ובמקרה הפחות טוב פשוט מתעלמים ועוברים לקיום מקביל ותקשורת עניינית ולא משתפת ואז הם בסיכון הרבה יותר גדול.

אז בניגוד לאינסטינקט המגונן שלנו ההורים והרצון שלנו לחסוך לילדים ולמתבגרים כאב ולרכך להם מפגשים לא מוצלחים עם העולם, אני מציעה לכם לעשות איתם שיחה של שינוי מדיניות ולשאול אותם במה הם היו רוצים לקחת יותר אחריות על חייהם. בהתאם לתשובה לשחרר להם עוד ועוד מקומות, ככה שהם ירגישו את הסכנות והאתגרים שיש בבחירות ובמפגש הלא מתווך שלהם עם המציאות.

התחושה שאין יותר מי שישלוף אותם מכל צרה ושהם אחראים לעצמם, היא התקווה שלנו כהורים שהם יחשבו פעמיים לפני שיעשו שטויות. 

לסיכום מזכירה לנו ההורים, שגם אנחנו עשינו שטויות כאלו ואחרות, וחלק מההתבגרות היא ללכת לקצוות. בדרך כלל מי שמנסים להחזיק אותו קצר, הוא זה שילך למקומות הכי רחוקים ומסוכנים. אז גם כי אין לנו ברירה, כי גם ככה הם יעשו מה שהם רוצים בידעתנו או שלא, וגם בגלל שהאחריות שתעבור אליהם תרסן אותם קצת ותשנה את מיקום המאבק – כל מה שנותר לנו לעשות זה לשחרר לאט לאט (ומי שבאיחור, מהר) את האחריות ולהעביר אותה אליהם ולשמור על תקשורת פתוחה ומיטיבה.