אוֹ שֶׁאֲנִי מוֹבִילָה, אוֹ שֶׁאֲנִי תּוֹמֶכֶת, אוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת

זה קורה בקטנות, כמו בדוגמת המכולת שאביא בהמשך, ולפעמים בדברים גדולים ומשמעותיים בחיים. כשאנחנו לא יודעים מה התפקיד שלנו, יש מאבקים, ריבים, והכול או בוער או נתקע מהר מאוד. אנחנו נהיים מאשימים, לא מרוצים, ומתחילים מאבק מתיש ובלתי נגמר עם מי שסביבנו.

הנה סיפור קטן מהחיים:
כשהייתי סגנית מנהל בהוסטל של חסות הנוער לנערות בסיכון בירושלים (לפני בערך 30 שנה), הייתי אמורה ללמוד את הניהול ואת כל התורה מהמנהל שרצה לעזוב, ואחרי כמה שנים טובות, כשאתמקצע, להחליף אותו. כשהגיע הרגע שהוחלט עליו, המנהל לא הצליח לפנות את מקומו, ואני הייתי תקועה, מתוסכלת, ובאמת לא ידעתי מה לעשות. אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, הייתי מבינה שאני התומכת, ושאם אני לא רוצה לתמוך — אני יכולה פשוט ללכת. מבחינתי, אז, לא הייתה אפשרות כזאת. ורק אחרי שהמדריכה שלי אמרה לי את זה — עזבתי. זו הייתה הקלה והפתעה גדולה שזה יכול, וצריך, להיות הפתרון.

התשובה לשאלה "מה לעשות?" קשורה לתפקיד שלי בכל סיטואציה. אז אני שואלת את עצמי מה התפקיד שלי, כשבגדול יש שלוש אפשרויות עיקריות:

או שאני מובילה — שזה אומר שאני רואה תמונה, יודעת לאן הולכים ומה הכיוון, ואז התפקיד שלי הוא לגרום לאחרים לתמוך בי כדי שאוכל להגשים את התמונה שיש לי.

אפשרות שנייה — תומכת. כתומכת, התפקיד שלי הוא לעזור למוביל לממש את התמונה שלו. לכן, אני מביאה אינפורמציה רלוונטית שממקדת ומדייקת את הדרך. זו יכולה להיות מחמאה וחיזוק, וזו יכולה להיות גם ביקורת והארת נקודות בדרך.

והאפשרות השלישית — ללכת. אם אני לא בתמיכה ואני לא המובילה, אז פשוט ללכת. לא להישאר ולהרעיל ולהפריע, אלא להבין שברוב המקרים — אני יכולה פשוט לעזוב וללכת.

אפשר למלא את שלושת התפקידים באין ספור דרכים. יש הרבה סוגי מובילים, והרבה סגנונות לתמוך. גם הבחירה ללכת היא לא תמיד מובנת מאליה. אבל לי זה מסדר את הראש, וגורם לי לבחור אחרת — לא מתוך אינטואיציה, סערה רגשית או בלבול, אלא מתוך הבנה. תבדקו אותי. תראו אם גם לכם זה עושה סדר.
הרעיון והמינוחים באים מהשיטה שנקראת "פיזיקה משפחתית", שלמדתי בעבר, והולכת איתי מאז.

למי שצריך דוגמה פשוטה לצורכי הבהרה — ניקח את המכולת השכונתית:
מה התפקיד שלי במכולת?
אני, כמובן, לא מובילה אותה, אבל אני כן רוצה לקנות בה — אז אני התומכת של המכולת. התפקיד שלי הוא להביא למוביל — בעל המכולת — אינפורמציה שיכולה לעזור לעסק להצליח, ושיותר אנשים מהשכונה יתמכו ויבואו לקנות אצלו. אז כשאני נותנת הערות בונות על מוצרים, חנייה או מחירים — אם הן מגיעות כמשוב בונה מתוך כוונה לתמוך — יש מצב שאני ממש עוזרת לעסק להצליח. מצד שני, אם המכולת יקרה, לא נעימה או מרמים אותי — אז אחרי שניסיתי לתמוך ולשפר, אני יכולה גם לבחור ללכת. במקום להמשיך לבוא, לקטר, ולהרעיל את האווירה — אני בוחרת פשוט לא להגיע. לא לתמוך.

הרבה פעמים הקושי מתחיל כשאנחנו נתקעים בלי לדעת מה תפקידנו, ואיך לצאת מהאירוע הלא נעים.
אני מציעה לכם לשאול את השאלה הפשוטה — וללכת אחרי התפקיד שלכם: או שאני מובילה, או שאני תומכת, או שאני הולכת.

בהורות המשוואה מורכבת יותר, אבל היא קיימת, והיא חשובה — כדי להבין ולדעת מה הדבר הנכון לעשות, שיקדם את כולם לכיוון הרצוי.
אני מבטיחה לכתוב פוסט נפרד על מוביל ותומך בהורות. מילה שלי!