דִּיסְלֶקְצִיָּה הִיא מַתָּנָה!
01.02.2024
זואי, הבת הגדולה שלי, היא דיסלקטית אפילו יותר ממני. השנה היא מסיימת תואר ראשון במרכז שלם בירושלים – ״תכנית בלימודים הומניסטיים הכוללים פילוסופיה, היסטוריה, הגות ציונית, ספרות, מדעים, אמנות ומחשבה חברתית וכלכלית״ – בקיצור – אין סוף קריאה וכתיבה ברמה הכי גבוהה.
עד עכשיו חשבתי שאני וכל מי שסובל מדיסלקציה, היינו נותנים הרבה כדי להיפטר ממנה, אבל זואי וגיא (בעלה לעתיד!!) טוענים טענה מעניינת ומהפכנית – שדיסלקציה היא תופעה משמעותית וחיובית שמשקפת את אופן פעולת המוח של 20% מהאנשים.
הם טוענים שהדיסלקציה ממוקמת בצד השני של הספקטרום האוטיסטי.
באוטיזם הצד השמאלי של המוח פעיל יותר וזה הצד שמחפש ומזהה תבניות, מספרים וסדר, ולכן הרבה אוטיסטים ממש טובים בלזכור שמות, מספרים ולחשב חישובים.
אצל הדיסלקטים לעומת זאת, הצד הימני של המוח משמעותי יותר. הדיסלקטים עובדים לרוחב, ללא תבניות קבועות מראש. הם קולטים את מה שעולה מבחוץ ולכן קשה להם לקרוא, לכתוב, לעשות מתמטיקה ולזכור שמות ותאריכים – אבל הם מאוד טובים בעניינים חברתיים, בהבנת רוחב של בעיות, בפתרון אינטואיטיבי למצבים מורכבים, גם ויזואלית.
הטענה היא שדיסלקציה היא מתנה ולא נכות. היא מפעילה יכולות מסוימות על פני אחרות ואם נוותר עליה (כאילו שאפשר..) אז נוותר גם על היכולות שלנו, החוזקות שלנו.
זואי רואה את הקושי שלה לקרוא, לכתוב ולנסח ביחס לחבריה ללימודים, אבל גם רואה את היכולת שלה לראות את התמונה הרחבה ואת האופן שבו התשובות והרעיונות צצים ועולים לה במהירות וללא מאמץ מתוך הקריאה בטקסטים. זה גורם לעבודות שלה להיות מעולות, מעניינות ומפתיעות.
היא טוענת שהיכולת שלי לעבוד עם אנשים קשורה לדיסלקציה וליכולת שלי להבין מה נכון כל פעם באופן ספציפי, בלי תבנית או תורה ידועה מראש, אלא מתוך המפגש הממשי עם האנשים שבאים לטיול או לייעוץ.
אז אני רואה פתאום את התשובות עולות לי במין בהירות לא מוסברת, שהיא הכלי העיקרי שאיתו אני עובדת. עכשיו פחות בא לי לוותר על הדיסלקציה שכל כך סבלתי ממנה כל השנים.
כל זה כרגע רק בגדר השערה. כדי להוכיח את זה דרוש עוד מחקר רציני ולכן גיא בדרך למסלול ישיר לדוקטורט בתחום הקוגניציה. ימים יגידו אם החברה האלה צודקים. בכל מקרה, שווה לחשוב על זה ככה ולראות איך זה משנה את היחס שלנו למשהו שנראה והרגיש כמו עונש ובעצם הוא כנראה מתנה גדולה.