מַסָּעוֹת לְיַלְדֵי פְּנִימִיּוֹת

מסע טיפולי

הוצאת ילדי פנימיות למסעות גיבוש והתפתחות תחת כיפת השמיים ועל האדמה! מסע טיפולי

בעברי הייתי סגנית מנהל ב״אורנים״ – הוסטל לנערות של חסות הנוער בירושלים. יש לי תואר שני בקרימינולוגיה והרבה ניסיון עם נוער בפנימיות ובסיכון. אני מאוד אוהבת את ילדי הפנימיות ואני גם מאוד אוהבת את הבחוץ ואני מאמינה בכל ליבי בפוטנציאל של החיבור ביניהם.

אני מציעה להוציא קבוצות קטנות (עד 10) של נוער מפנימיות למסעות בארץ. לצאת לשטח עם הילדים והצוות, בלי טלפונים. לישון באוהלים, לראות את השמיים ולצעוד על האדמה. לצאת לטיול, למאמץ של הליכה, לאתגר של התגברות על קשיים ושל התמודדות עם פחדים, גלויים וסמויים. לחוות את החיבור לטבע, להרגיש את הגודל ואת היופי ולהתחבר ללב.

אני יכולה לעשות הפקה מלאה ולהביא הכל – כולל אוכל (טבעוני, מושקע וכשר), אוהלים ומזרונים, עוקב מים וכל הציוד הנדרש לבישול ולשהייה בחוץ. אפשרות נוספת היא שאני מובילה רק את ההדרכה והפנימייה לוקחת על  עצמה את ההפקה. העלות בהתאם לבחירה.

לאחרונה הוצאתי חמישה משפחתונים מפנימיית תלפיות בחדרה למסע קצר על שביל ישראל. זה היה מוצלח מאוד וכבר קבענו מסע פסח לכל ילדי הפנימייה.

ההחלטה לצאת בלי טלפונים הייתה הברקה וזה היה חיוני לתהליך. החבר׳ה התלוננו על ההחלטה אבל בסיכום כשאני שואלת מה לשימור ומה לשיפור, הם אמרו: ״בלי טלפונים – לשימור״

במידה והכיוון הזה מעניין אתכם, דברו איתי ונתפור לפנימיה שלכם את הטיול הכי מדויק. מסע טיפולי

הנה כמה מילות סיכום שכתבתי בעקבות המסעות עם משפחתוני תלפיות:

הם באו, כל פעם משפחתון אחר, אנשים אחרים, גילאים אחרים, ועם זאת היה ביניהם דמיון – כולם בתהליך ארוך של חיפוש מקומם העולם. לכולם היו התחלות קשות, את כולם המציאות מאתגרת, לכולם נשמה טובה ורצון להיות מקובלים ואהובים. המפגש שלהם עם החוץ והטבע היה תהליך מרשים ומשמח מאוד עבורי. זה מתחיל בשיחת פתיחה שהם לא מוכנים לשבת על האדמה כי היא מלאה בחרא, בהערות ועקיצות, וזה נגמר במשפטים כמו ״אני מרגישה בתוך הבריאה״, ״בחיים לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים״, ״הירח נראה כל כך אמיתי ויפה״, ״היה כיף ואני לוקח לשימור לא לוותר לעצמי אף פעם״, ״את רוצה להגיד לי שהצועדים האלו שפגשנו על השביל מרצונם החופשי הולכים שלושה חודשים ברצף מדן לאילת?!?! אין מצב!!!״, ״קשה בגוף אבל כיף להתאמץ ולהצליח״, ״הסבל שווה את התחושה שבסוף הצלחת״…

בסיום ישבנו כולנו על האדמה עם החרא, שכבר הפך לחלק מהנוף. רובם יודעים כבר לעקוב אחרי הסימון של שביל ישראל ואפילו יודעים לזהות לפי הסימון אם הולכים צפונה או דרומה. הסיכום היה שהמסע ופיזה (הכלב) ואני לשימור, ושהם באים למסע הבא! כל קבוצה עם האופי המיוחד שלה וכל ילד עם העולם הענק שהוא חי בתוכו. השתדלתי להגיע לכולם, ליצור דיבור וחיבור ולו הקטן ביותר בזמן המועט שעמד לרשותנו. כולם רצו להצליח, להגיע ראשונים או לפחות לסיים את המסלול, שאלו המון שאלות על הבחוץ ומתוכם בקעו המון פחדים מהלא מוכר והזר להם, מהחיות, מהלכלוך. נשמעו טענות על חום, קור ויתושים ועל המסלול ״המעאפן״ והובע רצון לעצור ולא להמשיך. מצד שני היו גם טענות שהמסלול היה קל ולא מספיק מאתגר. הסיכום היה זהה – היה כיף!