הַמְּשׁוֹטְטִים
14.09.2023
האני מאמין החינוכי שלי שבא לידי ביטוי במפגשי ויהי מה עם ילדים, הורים ונוער
בשבוע שעבר יצאתי לראשונה עם קבוצת הזאבים המשוטטים. אנחנו כבר לא נפגשים במחנה – החלטתי להרים את הרף ולצאת איתם בכל פעם להרפתקה אחרת, בכל מזג אוויר.
בכל המפגשים אני מצהירה מראש על כמה כללים ועקרונות, נכונים לכל הגילאים.
אני דואגת להגיע עם לב פתוח, עם תחושת חיפוש וליישם בעצמי כל מה שאני מדברת עליו. אפשר להסביר ולהרחיב הרבה על כל נושא כאן, אבל הנה כאן לפניכם תמצית הכללים והעקרונות והדרך בה הם באים לידי ביטוי:
-
- לא באנו ליהנות אלא לפגוש את מה שיקרה. ההנאה היא תופעת לוואי חביבה ומשמחת, אבל לא למענה הגענו.
- המטרה היא לאתגר את עצמנו. לא להתחרות בינינו, אלא כל אחד מאתגר את עצמו ובמידתו. לעשות משהו שפחות מוכר לנו, פחות נוח, פחות עושה חשק במבט ראשון.
- נפעיל את כל החושים כמה שיותר. ראייה רחבה וצרה, נטעם כל דבר שאפשר, נריח את מה שנפגוש, כמובן נמשש את מה שמסביבנו ולא רק בידיים. נעשה רגעי שקט שנוכל לשמוע את העולם שסביבנו. אני מוסיפה גם את החוש השישי של האינטואיציה והסקרנות. הילדים אמרו לי שזה לא חוש, צודקים, ועם זאת גם אותו נפעיל בהרפתקה החודשית שלנו.
- אף אחד מאיתנו לא יודע מה יקרה עוד שנייה. אז אנחנו מתאמנים בלדעת לעשות את הדבר הנכון ברגע הנכון. מתאמנים בלפגוש מציאות מפתיעה ולבחור מה אנחנו עושים בתוכה. שואלים מה מקדם אותנו? לאן אנחנו הולכים ולמה? כשנדע את התשובות ללאן ולמה, נדע גם מה לעשות.
- הפחד לא מחליט עלינו. דיברנו על זה שהפחד שומר עלינו לפעמים ולכן הוא קיים. אבל, יש הרבה מאוד מקומות שהפחד מחליט עלינו, ואנחנו צריכים ללמוד לזהות איפה הפחד שומר ואיפה צריך להתגבר עליו ולעשות את הדבר שמפחיד אותנו. כל אחד לפי מידותיו, כל אחד מאתגר את הפחד שלו ודואג לזוז ולהתקדם למקום שבו הפחד לא מנהל את חייו.
- לא דורכים על אחרים כדי להרים את עצמנו. אני לא מסכימה בשום צורה שמישהו יירד על מישהו אחר כדי להרים את עצמו. אני שומרת מכל משמר על הנטייה הטבעית והלא מוצלחת הזו. המרחב הוא כזה שאין פגיעה אחד בשני בשום צורה ואופן, גם לא בצחוק.
- אני כל כך אוהבת אתכם שאני לא עוזרת לכם. אני מצהירה שבאופן עקרוני – אני לא עוזרת לאף אחד. לא עוזרת לפתוח את בקבוק המים או לעלות על הדיונה, לא עונה לשאלות כמו איפה אני אעשה פיפי או איפה להחליף בגדים. ״את יכולה לסחוב לי״ – ״לא!״, ״אני רעב״ – ״תסתדר״. אני רוצה שהמשוטטים יפתחו תושייה ויכולת לפתור בעיות, תחושה של מסוגלות, חוויה של רוממות הרוח כשמתאמצים ומצליחים, וגם אם לא מצליחים, אפשר להתאמן ולהשתפר.
- קשר בין מעשים לתוצאות. יש לנו נטייה לחסוך לילדים ולנוער את הקשר בין המעשים לתוצאות. ההבנה הזו היא סטארט-אפ , על אף שהיא פשוטה כל כך: מי שנכנס למים יהיה רטוב! מי שמתגלגת בחול, ייכנס לה חול לעיניים. מי שלא הביא מספיק מים יהיה צמא. מי שרץ קדימה לא תמיד יידע את הדרך וכדומה. הבנתם.
אני מנסה לתת לתוצאה להגיע, גם אם היא לא נעימה. לא לחסוך אותה. זה משוגע כמה הם מופתעים שלא עצרתי או חסכתי להם את התוצאה הברורה של מה שהם החליטו לעשות… - כולנו בסירה אחת. יש קטנים ויש גדולים, יש בכושר ויש שפחות ויש מי שסובל ומי שממש עף על עניין זה או אחר, ואנחנו נהייה סבלניים לכולם ונבין שכולנו ביחד בהרפתקה הזאת ולכן זה דורש מכולם לנשום, לחשוב איך אפשר לקדם את מה שאנחנו רוצים ולהתחשב לא רק בעצמנו.
- אני זורמת עם הפראות ועם הרצון לאתגר את עצמנו, אבל לא עושים דברים מסוכנים בלי לשאול. בגדול אני יותר פרועה מהם ולכן אני הולכת איתם עם הרעיונות, גם המשוגעים ביותר.
- אני המנהיגה הבלתי מעורערת של החבורה וכל המשתתפים צריכים לקבל על עצמם את ההיררכיה ולהבין שמקשיבים, מכבדים ועושים מה שאני אומרת. מי שלא – לא ממשיך. בזה אין גמישות, כי לדעת לתת כבוד ושיש מישהו מעלייך, זה בעיניי מצרך חיוני ובסיסי לגדילה במרחב חברתי מיטיב, בניגוד למה שרגילים לחשוב לפעמים.
- כל מפגש מחליטים מראש מה האתגרים. בכל יציאה להרפתקה אני מתחילה בזה שאנחנו מציבים את האתגרים שאנחנו יודעים עליהם, ומוסיפים כאלו שלא ידענו על קיומם וצצו בדרך. כל אחד בסוף בודק עם עצמו איפה הוא איתגר את עצמו ואיפה הלך למקום הנוח והמוכר. וככה נצבור הרפתקאות, נצמח ונגדל תוך כדי תנועה בעולם.
מוזמנים:
- שועלים משוטטים פעם בחודש להורה וילד גילאי 4-7.
- זאבים משוטטים בלי הורים גילאי 7-12.
- הגדולים שהיו שועלים וזאבים והפכו ל-ממלוכים – נוער בוגר גילאי 13-17.
כל החוגים של ויהי מה