שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת אֶת זֶה מַמָּשׁ
01.12.2019
זה קורה לכולנו – הרגע בו אנחנו מאבדים את זה על הילדים שלנו ופועלים מתוך כעס בלתי נשלט. זהו רגע מתסכל וקשה שיוצר נזק מוחשי וברור. ברגע הזה, הסיכוי שנפעל בצורה הגיונית ומיטיבה הוא קלוש. זה מצב שבו אנחנו פועלים מתוך תגובה הישרדותית, ללא קשר ממשי למציאות. הרגע שבו איבדנו את זה, הוא רגע שבו ירדנו לגיל של הילד שנמצא מולנו והוא מאיים על קיומנו, מצב בלתי סביר – אבל זאת התחושה, ולכן אנחנו פועלים באופן מזיק ויוצאים לקרב כדי לנצח בכל מחיר.
בשבילי, הרגע שבו הכעס עולה לראש ומציף את כולי הוא רגע מביש ומאכזב, אבל אם אני מזהה אותו בזמן, זהו רגע ענק, הזדמנות מעולה לשנות כיוון ולהתחיל מחדש.
אז לימדתי את עצמי שברגע שבו אני מרגישה את הכעס גואה בי, אני ״מוציאה את עצמי מכשירות״ – עוצרת מייד, פיזית, אומרת בקול רם "אני צריכה להירגע, אני תכף חוזרת" והולכת למקום אחר, מסדירה נשימה, נותנת לדם לרדת, נרגעת, כמה זמן שזה לוקח, ואז חוזרת כמו המבוגרת האחראית שאני אמורה להיות.
זה חוסך את רגשות האשם, את הבושה, את התחושה שהילד הקטן והאהוב הזה שוב הצליח להוציא אותי משלוותי ולגרום לי להגיד ולעשות דברים כל כך מביכים ועלובים. היכולת לעשות את זה נרכשת בדרך כלל לאט, אבל אפשר וכדאי להתאמן בזה.
זה כמובן לא אומר שלא צריך גבולות, שלא צריך להבהיר מה מותר ומה אסור ולעמוד על כך. אפשר וצריך להיות ברורים לגבי החוקים ולגבי הדרך שבה מתנהלים הדברים, אפשר אפילו להתנהג כאילו אנחנו כועסים. אבל לא כשהדם עולה לראש ואנחנו מאבדים את זה. זה לא.
הורים אומרים לי שהם לא יכולים ככה לעזוב באמצע הארוע, שאם אין מי שיחליף אותם אין להם ברירה אלא להמשיך. ואני יודעת שזה הקושי שלהם לשחרר את עצמם ולהודיע בפני עצמם ובפני העולם שהם לא כשירים. רק במקרה של חיים או מוות אי אפשר לעצור, וזה ממש לא המצב ברוב המקרים. בדרך כלל, מי שרואה לפנינו שאיבדנו את זה, זה המבוגר האחר בבית שלפעמים מנסה לעזור ולהציע עצות. אבל אנחנו בשלנו, לא קולטים את הרמז ומתעקשים להמשיך לפעול מתוך אובדן השליטה. אם היינו מסתכלים על עצמנו מהצד, היינו מזדעזעים.
כולנו באותה סירה, כי כולנו מאבדים את זה, מי יותר ומי פחות, מי בסגנון כזה ומי באחר. אבל אני בטוחה שצריך ואפשר להפסיק עם זה. אז הנה עוד פעם:
לזהות את הרגע שבו אנחנו מאבדים את זה (למעשה, עדיף לא להגיע אליו כלל, אבל על כך בפוסט הבא).
לעצור באמצע משפט או פעולה.
להגיד בקול רם ״אני צריכה להירגע, אני תיכף חוזרת״.
ללכת לחדר אחר ולנשום עד שהדם ירד מהראש.
לחזור אל הילדים רגועים ומאוזנים.
נסו את זה בבית.
